<h1>ספר התרומות שער נ"ה חלק ב'</h1>
<h2>דף מד:</h2>
והיכא דהוי שכיב מרע שצוה ונתן לזה מאתים ולזה שלש מאות ויצא עליו שט"ח, אימתי גובה מכולן ואימתי גובה מאחד מהן, ועל אי זה דרך גובה חובו מהם, אם לפי הממון או לפי השעבוד. על זה גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"א] ת"ר שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן, אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו. והא מילתא הכין הוא הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל והכי פירושא, היינו טעמא דנקט שכ"מ דבדידיה איכא לאיפלוגי בין אמר אחריו לפלוני להיכא דלא אמר, משום דרגיל לחלק כל נכסיו בדבור אחד לזה כך וכך לזה ולא קניא עד לאחר מיתה, אבל בריא דרגיל ליתן לכל אחד ואחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה בתחלה ולמי מקנה בסוף ואין צריך אחריו, ולפיכך נקט שכ"מ. והא [ד]קתני שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני [מיירי] שלא שייר אחריהם כלום, דאי שייר אע"ג דמית לא קנו, אבל הכא בדלא שייר קא מיירי ועלה קתני אם יצא עליו שט"ח גובה מכולן. פירוש, אם יצא עליו שט"ח קודם שיקבלו המעות הם, שאם קבלו שוב אין בע"ח גובה מהן, דלא מהני קדימה למטלטלין לגבות ממשעבדי, דהא אסיקנא במסכת גיטין [נ' ע"ב] דמתנה ומכר כי הדדי נינהו אא"כ כתב לו בשטר חובו מטלטלי אגב קרקע [ב"ב מ"ד ע"ב]. אי נמי מאי מאתים זוז שוה מאתים זוז בקרקע הוא שנותן להם שוה כך וכך, הילכך אפילו אחר שגבו הקרקע גובה בע"ח מהן. וכשגובה מכולם הוא גובה, דמסתמא לכולן נתכוון להקנותן כאחד בלא הקדמת זה על זה, והיינו טעמא להקדים האחד לחברו בדבורו לא מפני דעת הקדמה אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. ומיהו דוקא שלא שתק בנתים בין כל דבור ודבור שאינו נראה כנמלך, אבל אם נמלך בין כל דבר ודבר הרי זה הקדים האחד לחברו וגובה מן האחרון. וכדקתני בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"ב] א"ר נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם, עמד חוזר בכולן, ואם כנמלך מת קנו כולם, עמד אינו חוזר אלא באחרון. ומקשינן ודילמא עיוני קא מעיין, ומשנינן סתמיה דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב. הילכך אם לא אמר דבריו כנמלך אין להם דין קדימה אחד על חברו והשטר חוב גובה מכולן. ופירש הרי"ף ז"ל שלפי ממון הוא גובה, כלומר שנוטל מכל אחד ואחד כפי מה שנטל דאזלינן בתר אומדן דעתו, דכיון דיהיב לחד מיניהו ד' מאה ולחד ג' מאה ולחד ב' מאה הרי מתברר דעתיה דנותן למשקל בעל ד' מאה חדא ותילתא במאי דשקיל בעל ג' מאה ותרתי במאי דשקל בעל מאתן. ושקל בעל ג' מאה חדא ופלגא במאי דשקל בעל מאתן. ולהכי פלגי לפום ממונא לכל חד וחד, דהכין הוא דעתיה דנותן ובתר דעתיה דידיה אזלינן. והכי דינא נמי אי לא משתכח ממונא כולה דפלגי מאי דמשתכח לפום הדין חושבנא דאזלינן בתר דעתיה ולפום הכי תפקדתיה פלגין לממוניה, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא, כדברירנא בדין מי שהיה נשוי שלשה נשים, ע"כ כתב הרב בהלכותיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [זכיה פ"י הי"ג] וזה טופס מה שכתב, אין אומרים כל הקודם בשטר זכה ואם לא הניח אלא ט' מאות חולקים את הנמצא להם כפי מה שכתב ואם יצא עליו שט"ח גובה מכולן מכל אחד ואחד כפי מה שנתן לו, כיצד הרי שהיה חוב ד' מאות וחמשים בעל מאתים נותן מאה ובעל שלש מאות נותן מאה וחמשים ובעל ארבע מאות נותן מאתים זוז, ע"כ. וכל זה הדין שדנינו ה"מ כשלא אמר ואחריו אבל אם אמר ואחריו, כלומר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ג' מאות ואחריו לפלוני ד' מאות כל הקודם בשטרו זכה. פירוש, שאם לא יספיק מה שנמצא לו לכולן ראשון ראשון זכה בחלקו, שהרי יש ביניהן דין קדימה, ולפיכך אם ימצא עליו ש"ח גובה מן אחרון, שהראשון יטעון לחבירו מקום הנחתי לך לגבות ממנו, אין לו גובה משלפניו. וכן הלכתא. וי"א דוקא כשאמר תנו ר' זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני הוא דלא אמרינן כל הקודם בשטר זכה אא"כ כתב ואחריו, שאחר שאין המתנות שוות אלא כל אחד חלוקה מחברתה שהאחת ר' והאחת ש' והאחת ת' ולזה צריך להזכיר ואחריו לכל אחת ואחת, דאי לא אמר אחריו כיון שאינו יכול לכללן כאחד גובה מכולן, והא אתא לאשמועינן שאע"פ שאותו שכ"מ אוהב להם [ונותן לזה] מתנה מרובה אפילו הכי אחרון אחרון נפסד, אבל אם אמר תנו לפלוני ר' ולפלוני ר' ולפלוני ר' שהמתנות שוות כל הקודם בשטר זכה אע"פ שלא הזכיר ואחריו, דכיון שהיה יכול לומר תנו ו' מאות זוז בין שלשתן ולא קאמר ש"מ לאקדומי חד לחבריה קא מיכוין וכל הקודם בשטר זכה, שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו. והיכא דהוו ג' או ד' בעלי חוב שכל אחד מהם קודם לזמן חברו, או שני שטרות היוצאין ביום אחד ואין ביד הלוה ממון המספיק להם, כל אלו מחלקין ביניהן על דרך זו שכתבנו. ובזה נאריך למטה בשער ס"ו שייחדנו לדין זה.
<h2>דף קלח.</h2>
והיכא דהוי שכיב מרע שצוה ונתן לזה מאתים ולזה שלש מאות ויצא עליו שט"ח, אימתי גובה מכולן ואימתי גובה מאחד מהן, ועל אי זה דרך גובה חובו מהם, אם לפי הממון או לפי השעבוד. על זה גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"א] ת"ר שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן, אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו. והא מילתא הכין הוא הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל והכי פירושא, היינו טעמא דנקט שכ"מ דבדידיה איכא לאיפלוגי בין אמר אחריו לפלוני להיכא דלא אמר, משום דרגיל לחלק כל נכסיו בדבור אחד לזה כך וכך לזה ולא קניא עד לאחר מיתה, אבל בריא דרגיל ליתן לכל אחד ואחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה בתחלה ולמי מקנה בסוף ואין צריך אחריו, ולפיכך נקט שכ"מ. והא [ד]קתני שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני [מיירי] שלא שייר אחריהם כלום, דאי שייר אע"ג דמית לא קנו, אבל הכא בדלא שייר קא מיירי ועלה קתני אם יצא עליו שט"ח גובה מכולן. פירוש, אם יצא עליו שט"ח קודם שיקבלו המעות הם, שאם קבלו שוב אין בע"ח גובה מהן, דלא מהני קדימה למטלטלין לגבות ממשעבדי, דהא אסיקנא במסכת גיטין [נ' ע"ב] דמתנה ומכר כי הדדי נינהו אא"כ כתב לו בשטר חובו מטלטלי אגב קרקע [ב"ב מ"ד ע"ב]. אי נמי מאי מאתים זוז שוה מאתים זוז בקרקע הוא שנותן להם שוה כך וכך, הילכך אפילו אחר שגבו הקרקע גובה בע"ח מהן. וכשגובה מכולם הוא גובה, דמסתמא לכולן נתכוון להקנותן כאחד בלא הקדמת זה על זה, והיינו טעמא להקדים האחד לחברו בדבורו לא מפני דעת הקדמה אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. ומיהו דוקא שלא שתק בנתים בין כל דבור ודבור שאינו נראה כנמלך, אבל אם נמלך בין כל דבר ודבר הרי זה הקדים האחד לחברו וגובה מן האחרון. וכדקתני בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"ב] א"ר נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם, עמד חוזר בכולן, ואם כנמלך מת קנו כולם, עמד אינו חוזר אלא באחרון. ומקשינן ודילמא עיוני קא מעיין, ומשנינן סתמיה דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב. הילכך אם לא אמר דבריו כנמלך אין להם דין קדימה אחד על חברו והשטר חוב גובה מכולן. ופירש הרי"ף ז"ל שלפי ממון הוא גובה, כלומר שנוטל מכל אחד ואחד כפי מה שנטל דאזלינן בתר אומדן דעתו, דכיון דיהיב לחד מיניהו ד' מאה ולחד ג' מאה ולחד ב' מאה הרי מתברר דעתיה דנותן למשקל בעל ד' מאה חדא ותילתא במאי דשקיל בעל ג' מאה ותרתי במאי דשקל בעל מאתן. ושקל בעל ג' מאה חדא ופלגא במאי דשקל בעל מאתן. ולהכי פלגי לפום ממונא לכל חד וחד, דהכין הוא דעתיה דנותן ובתר דעתיה דידיה אזלינן. והכי דינא נמי אי לא משתכח ממונא כולה דפלגי מאי דמשתכח לפום הדין חושבנא דאזלינן בתר דעתיה ולפום הכי תפקדתיה פלגין לממוניה, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא, כדברירנא בדין מי שהיה נשוי שלשה נשים, ע"כ כתב הרב בהלכותיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [זכיה פ"י הי"ג] וזה טופס מה שכתב, אין אומרים כל הקודם בשטר זכה ואם לא הניח אלא ט' מאות חולקים את הנמצא להם כפי מה שכתב ואם יצא עליו שט"ח גובה מכולן מכל אחד ואחד כפי מה שנתן לו, כיצד הרי שהיה חוב ד' מאות וחמשים בעל מאתים נותן מאה ובעל שלש מאות נותן מאה וחמשים ובעל ארבע מאות נותן מאתים זוז, ע"כ. וכל זה הדין שדנינו ה"מ כשלא אמר ואחריו אבל אם אמר ואחריו, כלומר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ג' מאות ואחריו לפלוני ד' מאות כל הקודם בשטרו זכה. פירוש, שאם לא יספיק מה שנמצא לו לכולן ראשון ראשון זכה בחלקו, שהרי יש ביניהן דין קדימה, ולפיכך אם ימצא עליו ש"ח גובה מן אחרון, שהראשון יטעון לחבירו מקום הנחתי לך לגבות ממנו, אין לו גובה משלפניו. וכן הלכתא. וי"א דוקא כשאמר תנו ר' זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני הוא דלא אמרינן כל הקודם בשטר זכה אא"כ כתב ואחריו, שאחר שאין המתנות שוות אלא כל אחד חלוקה מחברתה שהאחת ר' והאחת ש' והאחת ת' ולזה צריך להזכיר ואחריו לכל אחת ואחת, דאי לא אמר אחריו כיון שאינו יכול לכללן כאחד גובה מכולן, והא אתא לאשמועינן שאע"פ שאותו שכ"מ אוהב להם [ונותן לזה] מתנה מרובה אפילו הכי אחרון אחרון נפסד, אבל אם אמר תנו לפלוני ר' ולפלוני ר' ולפלוני ר' שהמתנות שוות כל הקודם בשטר זכה אע"פ שלא הזכיר ואחריו, דכיון שהיה יכול לומר תנו ו' מאות זוז בין שלשתן ולא קאמר ש"מ לאקדומי חד לחבריה קא מיכוין וכל הקודם בשטר זכה, שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו. והיכא דהוו ג' או ד' בעלי חוב שכל אחד מהם קודם לזמן חברו, או שני שטרות היוצאין ביום אחד ואין ביד הלוה ממון המספיק להם, כל אלו מחלקין ביניהן על דרך זו שכתבנו. ובזה נאריך למטה בשער ס"ו שייחדנו לדין זה.
<h2>דף קמח:</h2>
והיכא דהוי שכיב מרע שצוה ונתן לזה מאתים ולזה שלש מאות ויצא עליו שט"ח, אימתי גובה מכולן ואימתי גובה מאחד מהן, ועל אי זה דרך גובה חובו מהם, אם לפי הממון או לפי השעבוד. על זה גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"א] ת"ר שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן, אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו. והא מילתא הכין הוא הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל והכי פירושא, היינו טעמא דנקט שכ"מ דבדידיה איכא לאיפלוגי בין אמר אחריו לפלוני להיכא דלא אמר, משום דרגיל לחלק כל נכסיו בדבור אחד לזה כך וכך לזה ולא קניא עד לאחר מיתה, אבל בריא דרגיל ליתן לכל אחד ואחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה בתחלה ולמי מקנה בסוף ואין צריך אחריו, ולפיכך נקט שכ"מ. והא [ד]קתני שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני [מיירי] שלא שייר אחריהם כלום, דאי שייר אע"ג דמית לא קנו, אבל הכא בדלא שייר קא מיירי ועלה קתני אם יצא עליו שט"ח גובה מכולן. פירוש, אם יצא עליו שט"ח קודם שיקבלו המעות הם, שאם קבלו שוב אין בע"ח גובה מהן, דלא מהני קדימה למטלטלין לגבות ממשעבדי, דהא אסיקנא במסכת גיטין [נ' ע"ב] דמתנה ומכר כי הדדי נינהו אא"כ כתב לו בשטר חובו מטלטלי אגב קרקע [ב"ב מ"ד ע"ב]. אי נמי מאי מאתים זוז שוה מאתים זוז בקרקע הוא שנותן להם שוה כך וכך, הילכך אפילו אחר שגבו הקרקע גובה בע"ח מהן. וכשגובה מכולם הוא גובה, דמסתמא לכולן נתכוון להקנותן כאחד בלא הקדמת זה על זה, והיינו טעמא להקדים האחד לחברו בדבורו לא מפני דעת הקדמה אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. ומיהו דוקא שלא שתק בנתים בין כל דבור ודבור שאינו נראה כנמלך, אבל אם נמלך בין כל דבר ודבר הרי זה הקדים האחד לחברו וגובה מן האחרון. וכדקתני בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"ב] א"ר נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם, עמד חוזר בכולן, ואם כנמלך מת קנו כולם, עמד אינו חוזר אלא באחרון. ומקשינן ודילמא עיוני קא מעיין, ומשנינן סתמיה דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב. הילכך אם לא אמר דבריו כנמלך אין להם דין קדימה אחד על חברו והשטר חוב גובה מכולן. ופירש הרי"ף ז"ל שלפי ממון הוא גובה, כלומר שנוטל מכל אחד ואחד כפי מה שנטל דאזלינן בתר אומדן דעתו, דכיון דיהיב לחד מיניהו ד' מאה ולחד ג' מאה ולחד ב' מאה הרי מתברר דעתיה דנותן למשקל בעל ד' מאה חדא ותילתא במאי דשקיל בעל ג' מאה ותרתי במאי דשקל בעל מאתן. ושקל בעל ג' מאה חדא ופלגא במאי דשקל בעל מאתן. ולהכי פלגי לפום ממונא לכל חד וחד, דהכין הוא דעתיה דנותן ובתר דעתיה דידיה אזלינן. והכי דינא נמי אי לא משתכח ממונא כולה דפלגי מאי דמשתכח לפום הדין חושבנא דאזלינן בתר דעתיה ולפום הכי תפקדתיה פלגין לממוניה, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא, כדברירנא בדין מי שהיה נשוי שלשה נשים, ע"כ כתב הרב בהלכותיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [זכיה פ"י הי"ג] וזה טופס מה שכתב, אין אומרים כל הקודם בשטר זכה ואם לא הניח אלא ט' מאות חולקים את הנמצא להם כפי מה שכתב ואם יצא עליו שט"ח גובה מכולן מכל אחד ואחד כפי מה שנתן לו, כיצד הרי שהיה חוב ד' מאות וחמשים בעל מאתים נותן מאה ובעל שלש מאות נותן מאה וחמשים ובעל ארבע מאות נותן מאתים זוז, ע"כ. וכל זה הדין שדנינו ה"מ כשלא אמר ואחריו אבל אם אמר ואחריו, כלומר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ג' מאות ואחריו לפלוני ד' מאות כל הקודם בשטרו זכה. פירוש, שאם לא יספיק מה שנמצא לו לכולן ראשון ראשון זכה בחלקו, שהרי יש ביניהן דין קדימה, ולפיכך אם ימצא עליו ש"ח גובה מן אחרון, שהראשון יטעון לחבירו מקום הנחתי לך לגבות ממנו, אין לו גובה משלפניו. וכן הלכתא. וי"א דוקא כשאמר תנו ר' זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני הוא דלא אמרינן כל הקודם בשטר זכה אא"כ כתב ואחריו, שאחר שאין המתנות שוות אלא כל אחד חלוקה מחברתה שהאחת ר' והאחת ש' והאחת ת' ולזה צריך להזכיר ואחריו לכל אחת ואחת, דאי לא אמר אחריו כיון שאינו יכול לכללן כאחד גובה מכולן, והא אתא לאשמועינן שאע"פ שאותו שכ"מ אוהב להם [ונותן לזה] מתנה מרובה אפילו הכי אחרון אחרון נפסד, אבל אם אמר תנו לפלוני ר' ולפלוני ר' ולפלוני ר' שהמתנות שוות כל הקודם בשטר זכה אע"פ שלא הזכיר ואחריו, דכיון שהיה יכול לומר תנו ו' מאות זוז בין שלשתן ולא קאמר ש"מ לאקדומי חד לחבריה קא מיכוין וכל הקודם בשטר זכה, שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו. והיכא דהוו ג' או ד' בעלי חוב שכל אחד מהם קודם לזמן חברו, או שני שטרות היוצאין ביום אחד ואין ביד הלוה ממון המספיק להם, כל אלו מחלקין ביניהן על דרך זו שכתבנו. ובזה נאריך למטה בשער ס"ו שייחדנו לדין זה.
